שוקרלה נ' משטרת ישראל / מדור תביעות פלילי ת"א

החלטה

ערר על החלטת בימ"ש קמא אשר הורה על שחרור העוררים בתנאים מגבילים.

הערר נסוב על התנאים.

העוררים הינם אחים.

נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

כתב האישום מלמד כי על רקע חילופי דברים בין המתלונן לבין עורר 1, עזב העורר את המקום וחזר כעבור זמן קצר עם אחיו העורר 2 ועם מספר אנשים.

לטענת העוררים הם חזרו על מנת לערוך סולחה משום שקיימים משקעים בין עורר 1 לבין המתלונן, על רקע אירוע מהעבר הלא רחוק.

כך או כך, תוצאת הסולחה הינה חבלות יבשות בחלקי גוף שונים של המתלונן.

בנקודה זו, זנחו באי כח העוררים את טענותיהם לעניין הראיות וטוב שנהגו כך.

השאלה היא, מה ייעשה בעוררים עד לקבלת תסקיר המעצר.

הדיון בנקודה זו נדחה ליום 10.05.11.

בימ"ש קמא סבר כי על העוררים להיות במעצר בית מוחלט והרמטי תחת איזוק אלקטרוני.

באי כח העוררים טוענים כי אין בעברם ובנסיבות המקרה כדי להעיד על מסוכנות כה בולטת שיש להותירם תחת השגחה מתמדת 24 שעות ביממה. לצד זאת, הם מפנים גם לנזק הבלתי הפיך שייגרם לעוררים במישור התעסוקתי.

בראש הדברים יש לומר כי החלטת בימ"ש קמא הייתה נכונה לשעתה.

ההחלטה ניתנה ביום 17.03.11, לאחר שהעוררים היו עצורים עד אז תקופה של 14ימים לערך. מאז חלפה תקופה נוספת של 21 ימים. אין ספק כי בתקופה הארוכה יחסית בה שהו העוררים במעצר ממשי ובמעצר בית מלא ומוחלט – תקופה מצטברת של 35 ימים לערך – היה בה כדי לצנן את להטם ולגרום להם להפנים את הפסול שבמעשיהם.

עוד אני מביא במכלול השיקולים את העובדה כי מדובר באירוע נקודתי, מבלי להקל ראש במאומה במיוחס לעוררים.

שוכנעתי, כי מטה לחמן של המשפחות ישבר אם אותיר את העוררים במעצר בית שלא לצורך. יפים הדברים שבעתיים לגבי עורר 2 לו נסיבות אישיות קשות ובהן בתו התינוקת הזקוקה להשגחה ולטיפול רצופים. עוד הבאתי במכלול השיקולים את העובדה כי העוררים לא אמורים לפגוש במתלונן בחיי היום יום.

נתתי דעתי כמו כן לתוצאות המפגש, שוב מבלי להקל ראש, תוצאות אשר לא הצריכו בסופו של יום טיפול רפואי.

אני חוזר ומדגיש כי החלטת בימ"ש קמא הייתה נכונה לציר הזמן בו ניתנה.

אשר על כן, אני מקבל הערר במובן זה שאני מבטל מעצר הבית והפיקוח האלקטרוני.